המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. גלגולים רבים עבר התיק שבפנינו, מאז הגיש המערער את תביעתו לבית המשפט המחוזי, בשנת 1993, ועד היום, עת נדרשים אנו להכריע בערעורו. התיק בא והלך בשעריהם של בית המשפט המחוזי ושל בית המשפט העליון, בניסיון לברר את העובדות לאשורן. אולם נודה על האמת, ספקות ותהיות אופפות את הפרשה גם היום.
ביום 17.7.1992 - בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה - נצפו התפרעויות בעיר שכם. כוח של צה"ל פעל במקום כדי לפזר את ההתקהלות. המערער נפגע באותו יום מקליע שחדר לגבו. המחלוקת העיקרית שבפנינו נוגעת לשאלה אם המערער נפגע מירי של חייל צה"ל; בפרט, השאלה היא אם קליע שנורה מנשקו של קצין צה"ל בדרגת סגן, א"ר, במהלך פעילות הכוח, הוא הקליע שפגע במערער וגרם לו לשיתוק.
2. בית המשפט המחוזי נדרש לשאלה זו והכריע בה במסגרת שלוש החלטות. זאת, לאחר שהתיק הוחזר אליו, פעמיים, על-ידי בית משפט זה, לצורך בירור ראיות ושאלות נוספות שעלו. המסקנה של הערכאה המבררת בכל שלוש ההחלטות היתה אחת - כי לא הוכח שהמערער אכן נפגע מירי שבוצע על-ידי הקצין. לפיכך, נדחתה תביעתו (אף מבלי שבית המשפט המחוזי נדרש לשאלות אחרות, ובהן שאלת חסינות המדינה בגין "פעילות מלחמתית" ושאלת קיומה של התרשלות).
בפסק-הדין הראשון של בית המשפט המחוזי, מיום 1.5.1996, נבחנו הן גרסתו של המערער הן גרסתו של הקצין. גרסתו של האחרון נמצאה מהימנה. הלה תיאר את אירועי אותו יום, מנקודת ראותו, וסיפר על ירי של כדור בודד לעבר מי שנחזה בעיניו להיות המסית הראשי של המתפרעים. בית המשפט המחוזי מצא אי-התאמות בין תיאורו של הקצין לבין גרסתו של המערער. אי-התאמות אלה הביאו את בית המשפט למסקנה כי לא ניתן לקשור בין הירי שביצע הקצין לעבר המסית הראשי בהתפרעות רחבת-ההיקף, לבין פגיעתו של המערער. אי-התאמה מרכזית נוגעת לנושא האזור הגיאוגרפי שבו ארעה הפגיעה, כאשר בעניין זה נציין שלפי גרסת המערער, הוא שהה באזור שבו לא היו התפרעויות כלל, והוא לא נטל כל חלק בהסתה ובמהומות. אי-התאמה נוספת נוגעת לשאלת מיקום הפגיעה בגוף (המערער נפגע מקליע שחדר לגבו ואילו הקצין העיד כי המסית שלעברו ירה עמד כשפניו אליו). בית המשפט קמא נמנע מלדחות את גרסתו של המערער באופן כולל, אך עמד על קושיות העולות ממנה. בית המשפט בחן תרחישים היפותטיים שעשויים ליתן מענה לאי-ההתאמות הנזכרות - פגיעה של המערער מכדור שפגע קודם לכן במסית והמשיך במעופו, או מנתז - אך מצא כי אלה אינם מתיישבים עם נסיבות המקרה, ובפרט, לא עם דבריו של המערער-עצמו, כי הקליע שהוצא מגופו מצוי ברשותו וכי מדובר בקליע שלם.
בית המשפט המחוזי ראה לנכון "להתעכב על קורותיו של הקליע". באי-כוחו של המערער הצהירו בפני בית המשפט כי הקליע נמסר להם על-ידי בית החולים וכי בתוך שבוע ימים ימציאו אותו למשיבה (הנתבעת שם), על-מנת שתוכל לבצע בדיקות שיסייעו בפתרון התעלומה, וכן ימסרו לבית המשפט הצהרה בדבר נסיבות הגעתו של הקליע לרשותם. דא עקא, ההתחייבויות הללו לא מולאו, ובישיבה מאוחרת ניתן הסבר מפי בא-כוח המערער, ולפיו הקליע אבד, "כנראה בעת שהעברנו את משרדנו למען אחר". בית המשפט עמד על הקשיים שבהסבר זה, בנסיבות העניין, ומכל מקום קבע כי מחדל זה הביא לאובדנה של ראיה חפצית רבת ערך, שיכולה היתה ליתן תשובה לשאלה העובדתית שבמחלוקת. "אם במחדלם זה" - כך כתב בית המשפט - "השמיטו ב"כ התובע ראיה אשר בכוחה היה להניע אותנו להגיע למסקנה אחרת מזו אליה הגענו הרי שבנסיבות אלו אין להם להלין אלא על עצמם בלבד".
בית המשפט קמא חתם את דיונו בשאלת האחריות בהתייחסות לטענות נוספות שהעלה המערער. בית המשפט הדגיש, בין השאר, כי אין כל חזקה המורה שכל תושב מקומי שנפצע מירי - בהכרח נפגע מאש כוחות צה"ל. גם במקרה הנדון - הודגש - הנחה מסוג זה אינה בהכרח מסתברת יותר מהנחות אפשריות אחרות.
3. במסגרת הערעור שהוגש לבית המשפט העליון, התברר כי ביומני המבצעים, שלא הוגשו כראיה בערכאה המבררת, מצויים רישומים המתייחסים ליום האירוע, שעשויה להיות להם חשיבות לצורך ההכרעה במחלוקת העובדתית. בית המשפט הטעים, כי "את אי הגשתם של היומנים כראיה בעת הדיון בערכאה הראשונה יש לזקוף לחובת בא כוח המערער ולאופן ניהולו את תביעת המערער, ולכאורה ניתן היה לדחות את בקשתו להגשת היומנים כראיה בערכאת ערעור". עם זאת, "נוכח עמדתה ההוגנת של באת כוח המדינה", הוחלט, "לפנים משורת הדין", לקבל את הערעור במובן זה שתתאפשר הגשת יומני המבצעים כראיה. לצורך כך הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי, ונקבע, כי בית המשפט ייתן פסק-דין חדש.
4. כך היה. בית המשפט המחוזי בחן את הראיות החדשות, שקל את הטיעונים המשלימים והחליט לאמץ את פסק-דינו הראשון על הנמקותיו. בית המשפט היה ער לכך שביומני המבצעים מצויים דיווחים המעלים השערה כי האדם שדווח על הגיעו לבית החולים - ששמו כשם המערער - נפצע מאש שנורתה על-ידי חיילי צה"ל. אולם, כך נפסק, "אין מדובר בתחקיר או בבדיקה שערכו שלטונות הצבא אלא ברישומים שנערכו במהלך קבלת ומתן דיווחים שוטפים שזרמו בין הגורמים השונים". הרישום ביומני המבצעים, כך נפסק, הוא בגדר עדות שמיעה, מה גם שאין זה רישום החלטי אלא בלשון "כנראה". "מי שמבקש להיבנות מהרישומים" - הוסיף בית המשפט - "לא יכול להתעלם מהרישום שמדבר על כך כי הירי בוצע בעת שהחייל היורה חש שנשקפה לו סכנת חיים כאשר הנפגע זוהה בוודאות כשהוא זורק בלוק על החיילים, כך שאם היה נקבע הקשר ממילא היתה קמה גם ההגנה". בית המשפט חזר ונדרש לממצאיו ולמסקנותיו בפסק-הדין הראשון, ולאורם, שב ופסק, תוך היזקקות לגרסתו של המערער עצמו, כי לא הוכח שהלה נפגע מירי שבוצע על-ידי חיילי הכוח.
5. בית המשפט המחוזי אף שב ונזקק, בפסק-דינו החדש, לסוגיית הקליע האבוד. בית המשפט ציין כי בסיכומיו של המערער, "שם בסיפא, וכדרך אגב", צוין כי "במהלך ההתדיינות בבית המשפט העליון נמצא הקליע ונמסר לידי פרקליטת המדינה שהחזירה אותו לב"כ התובע". לנוכח הדברים האלה, ובהתחשב בביקורת שהושמעה בהקשר זה בפסק-הדין הראשון, תמה בית המשפט על בחירתו של בא-כוח המערער שלא להציג את הקליע כראיה. בנסיבות אלה, הטעים בית המשפט, "יש ויש בדעתי להסיק לחובתו של התובע את המסקנה המתבקשת בסיטואציה מעין זו... דהיינו ולעניננו, יש להסיק לחובת התובע את המסקנה שהוא נמנע מלהציג הקליע ביודעו שהצגתו תהווה ראיה אשר תפעל לרעתו, משמע, תצביע על כך שמקורו (של הקליע) אינו בכלי נשק צהל"י".
6. לבית המשפט העליון הוגש שוב ערעור. בהחלטה מיום 5.11.2001 נדרש בית המשפט לעניין הקליע. בית המשפט תיאר את השתלשלות קורותיו של הקליע, וציין כי בא-כוח המערער נשאל במהלך הדיון בעל-פה מדוע לא ביקש להציג את הקליע כראיה - אך תשובה ראויה לא ידע ליתן. עוד נכתב, כי "בטיעונו אף הוציא עורך-דין גבעון מתיקו שקית פלסטיק קטנה, נפנף אותה נגד עינינו, וטען כי מצוי בה הקליע אשר הועבר אליו מבית-החולים במצבו המקורי, דהיינו, בלא שמאן דהוא פתח את השקית מאז הועברה לידו מבית-החולים". לאחר הדברים האלה כתב בית המשפט העליון כי "לא יהא זה ראוי אם משפטו של המערער יסתיים וסוגיית הקליע לא תיפתר". לפיכך הוחלט כי שמיעת הערעור תדחה, וכי בינתיים יפנה המערער לבית המשפט המחוזי, יבקש להציג את הקליע כראיה ויפרט את גלגוליו. בית המשפט קמא, כך נקבע, יחליט לאחר שמיעת הצדדים אם ראוי להעמיד את הקליע לבדיקה בליסטית, ובהתאם להחלטתו יימשכו ההליכים - הכל כמפורט בהחלטת בית המשפט העליון. היה בכך נסיון נוסף למצות את החקירה העובדתית חרף מחדליו המתמשכים של התובע.
7. העניין הוחזר אם כן לבית המשפט המחוזי. בהסכמת הצדדים החליט בית המשפט להעמיד את הקליע לבדיקה בליסטית, וזו העלתה כי מדובר ב"קליע מעוך" אשר "נורה מכלי נשק, ככל הנראה מרוס"ר M-16 או גליל או מכלי נשק אחר בעלי מאפייני קנה דומים". לאחר מכן בוצעה גם השוואה של הממצאים הגנטיים שאותרו על הקליע עם הפרופיל הגנטי של המערער, אך המסקנה היתה כי למרות שהבדיקה העלתה ש"מקור ה- D.N.A. אינו יכול להיות במר לובאדי [המערער]", הרי שמדובר בממצאים מצומצמים ביותר, ולא ניתן "להסיק כל מסקנה בקשר לאפשרות פציעתו או אי פציעתו של העותר ע"י קליע שפיסה ממנו נבדקה...". לנוכח הדברים האלה ניגש בית המשפט לבחון אם הוכח שהקליע המדובר - הוצא מגופו של המערער. בית המשפט סקר - שוב, בהרחבה - את גלגוליו של הקליע. אינני רואה צורך לחזור על הפרטים, ודי שאומר כי תמיהות של ממש עולות מן ההסברים שניתנו לעניין התנהלות באי-כוח המערער בהקשר זה, וכי מכל מקום בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי המערער כשל בחובה שהוטלה עליו לבסס את שרשרת גלגוליו של הקליע. להלן מקצת מנימוקיו של בית המשפט לעניין זה:
כפי שעולה מהמתואר לעיל קיימות יותר מדי סימני שאלה, סתירות וחוליות חסרות ומעורפלות באותה שרשרת. די אם נצביע על כך שאין אנו יודעים מידי מי קיבל עו"ד סעדי את הקליע או יותר נכון לומר חלקי קליע. פעם הוא מספר בתצהירו כי קיבל אותו מידי התובע בבית החולים ופעם בהצהרתו לפרוטוקול הדיון ביום 18/12/94 הוא מאשר כי 'אני הוא שפניתי לבית החולים וקיבלתי את הקליע לידי. אני אמסור על כך הצהרה כתובה לבית המשפט תוך שבוע ימים ובה אפרט את הנסיבות בהן קיבלתי את הקליע'. הצהרה מעין זו לא קיבלתי בשום מועד עד להגשת עדותו כ-3 שנים מאוחר יותר ובו נטען כי הכדור נמסר לו בבית החולים, מבלי לפרט על ידי מי, ואילו בעדותו בבית המשפט הוא ידע לספר כאמור כי התובע בעצמו מסר את הקליע לידיו...בהמשך עובר הקליע גלגולים שונים ומשונים במשרדו של ב"כ התובע כאשר ברור ונעלה מכל ספק כי לא ננקטו צעדים אלמנטריים ולא נערכו רישומים אשר יבטיחו כיאות את שמירתו של הקליע... יותר מפעם אחת אנו שומעים כי בידי ב"כ התובע היה 'קליע' דהיינו חפץ בודד ושלם על פי מראהו בעוד שבפעמים אחרות אנו שומעים על חלקי קליע...
בית המשפט המחוזי מיאן אפוא להתיר את הגשת הקליע כראיה, ומשכך שב התיק והונח לפנינו. שמענו את טענות הצדדים, בחנו את החומר והחלטנו כי דין הערעור להידחות.
8. כפי שכבר ציינתי, למרות ההליך רב-השלבים, ולמרות הניסיון לרדת לחקר האמת במחלוקת נשוא הערעור, אופפים גם היום סימני שאלה את הטענה בדבר הקשר שבין פגיעתו של המערער לבין הירי שבוצע על-ידי חיילי צה"ל - ובפרט, על-ידי הקצין - בתגובה למהומות שתוארו. ייאמר מיד, כי לאור הנתונים שבפנינו אין בידינו לומר כי אין אפשרות לקיומו של קשר כזה. אפשרות זו הועלתה גם ביומני המבצעים, הגם שיש להדגיש שהיומנים בשום פנים אינם מאפשרים לקבוע כל ממצא ברור בעניין זה. מכל מקום, למרות הנכונות לאפשר למערער להוכיח, ולו בדיעבד, שהאפשרות האמורה משקפת את המציאות לאשורה - לא שוכנעה בכך הערכאה המבררת; אדרבא, הגרסה שהעלה המערער עצמו הותירה ספקות כבדי-משקל בלב הערכאה המבררת, אם בכלל יתכן שהמערער, אשר לדבריו נפגע באזור "סטרילי" ולא נטל כל חלק במהומות, הוא האדם אשר נפצע מן הירי שביצע הקצין. כזכור, הקצין העיד - ועדותו נמצאה מהימנה - שהוא ירה לכיוונו של אדם שנטל חלק מרכזי בהתפרעות והיה המסית הראשי; הקצין הוסיף כי הוא זיהה את המסית כמי שנפגע מן הירי. לכך התווספו אי-התאמות נוספות בין הגרסאות, שלאורן באה הערכאה המבררת לכלל מסקנה כי "התובע, על פי גירסתו ועמדתו הוא עצמו, לא יכול אפוא להיות אותו מתפרע ומסית בו ירה ופגע [הקצין]".
עוד התייחסה הערכאה המבררת למחדליו של המערער בתחום הבאת הראיות - מחדלים אשר חרף ההתפתחויות המאוחרות בהליך הותירו תמיהות ותהיות, ואפשר ששללו את האפשרות לברר כדבעי את סוגיית הקליע. בסוגיה אחרונה זו, אוסיף ואציין כי מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי אין להתיר את הגשת הקליע כראיה, זאת משום שבנסיבות שנוצרו אין לכך מקום וגם אין בכך תועלת של ממש. בהינתן כל אלה, ניצבת בפנינו השאלה אם יש בסיס מספק להתערבות בממצאיה ובמסקנותיה של הערכאה המבררת, ולאחר שבחנו את מכלול טענות הצדדים ואת החומר שהוגש, אנו נאלצים להשיב לשאלה זו בשלילה.
אשר על כן, הערעור נדחה. בנסיבות העניין ולפנים משורת-הדין, אין צו להוצאות.
המשנה-לנשיאה
השופט א' גרוניס: